65.(Каббала – торат асод) קבלה – תורת הסוד (3)
[1] [2] [3] [4]«לימוד ספר הזוהר מעל ועדיף על כל לימוד אחר» (החיד"א)
«הגאולה וביאת המשיח תלויים רק בלימוד הקבלה». (הגאון מוילנא. ספר «אבן שלמה» 11,3)
«על לימוד הזוהר אין שום הגבלות…» (החפץ חיים)
«אם דורי היה שומע בקולי, היה לומד כבר מגיל תשע ספר הזוהר, וכך היה רוכש יראת שמים במקום חכמה חיצונית». (הרב איזיק מקומרנו, ספר «נוצר חסד»)
«אני קורא לכל אחד, להקדיש כל יום לכל אחד זמן ללימוד הקבלה, מפני שבזה תלוי ניקוי נשמתכם». (הרב יצחק כדורי)
א) «בריש מלים, מצאתי לי צורך גדול לפוצץ מחיצת ברזל, המצויה ומפסקת בינינו לבין חכמת הקבלה, מעת חורבן הבית ואילך, עד דורנו זה, שהכבידה עלינו במדה חמורה מאד, ומעוררת פחד שלא תשתכח ח»ו מישראל". המחיצה הזו היא מקור כל היסורים בכל ימי האנושות! ואותה רוצה לפוצץ בעל הסולם.
«והנה כשאני מתחיל לדבר על לב מי שהוא, אודות העסק בלימוד הזה, הנה היא שאלתו הראשונה, למה לי לדעת כמה מלאכים בשמים, וכיצד נקראים הם בשמותיהם, האם לא אוכל לקיים את כל התורה כולה על פרטיה ודקדוקיה בלי ידיעות הללו». היינו, שהנשאלים חושבים שחכמת הקבלה מדברת על דברים שלא שייכים לחיינו, אלא על מושגים מופשטים, רחוקים ולא חשובים לחיינו. הם חושבים שחכמת הקבלה היא מיסטיקה וסגולות.
ואחר כך שאלתו השניה: «שנית ישאל, הלא כבר קבעו חכמים, שצריכים מתחילה למלאות כריסו בש»ס ובפוסקים. ומי הוא שיוכל לרמות את עצמו, שכבר גמר כל התורה הנגלית, ורק תורת הנסתר חסרה לו".
ואחר כך השלישית: «שלישית, הוא מפחד שלא יחמיץ ח»ו מחמת העסק הזה. כי כבר קרו מקרים שנטו מדרך התורה בסבת העסק בקבלה. וא"כ הצרה הזאת למה לי. ומי פתי יכניס את עצמו בסכנה על לא דבר". מקובל לחשוב שאדם, המתחיל ללמוד את חכמת הקבלה בהכרח נחלש בקיום תורה ומצוות, מפני שדואג בעיקר לכוונה ולא למעשה.
ואז עולה השאלה הרביעית: «רביעית, אפילו החובבים את הלימוד הזה, אינם מתירים אותה אלא לקדושים משרתי אל, ולא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול».
השאלה החמישית היא העיקרית: "ועיני הרואות, שבני תורה שבדורי, כולם המה עמי בדעה אחת, ושומטים ידיהם מלימוד הנסתר, וגם מיעצים לשואליהם, שבלי שום פקפוק מוטב ללמוד דף גמרא במקום העסק הזה.
ב) כל התרוצים כולם, לאי למידת חכמת הקבלה, נובעים מכך שהם לא מבינים מה היא תכלית הבריאה. מפני שלא מבינים את תכלית הבריאה, באות השאלות הזועמות לאדם: «מהו הטעם בחיי?», «מהי סיבת כל יסורי?» «מהי תכלית חיי?».
למרות שכל חוקרי הדורות ניסו לענות על השאלות האלה, בכל זאת הן עדיין נצבות לפנינו, מנקרות במוחינו, משפילות אותנו ומכאיבות לנו ללא תשובה. הפתרון הרגיל שאנחנו מוצאים לשאלות האלה הוא לשכוח מהן ולהסחף בזרמי החיים. לכן לימוד הקבלה מתאים רק למי שמתמיד ושואל את השאלות האלה ומחפש להן תשובה.
בעל הסולם מתאר זאת כך: "אכן, אם נשים לבנו להשיב רק על שאלה אחת מפורסמת מאוד, בטוח אנכי שכל השאלות והספיקות הללו יתעלמו מן האופק ותביט אל מקומם ואינם. והיינו השאלה הזעומה הנשאלת מכל בני ירד, שהיא: מהו הטעם בחיינו. כלומר, מספר שנות חיינו הללו, העולים לנו ביוקר כל כך, דהיינו מרבית היסורים והמכאובים שאנו סובלים בעדם, בכדי להשלימם על אחריתם, הנה מי הוא הנהנה מהם. או ביתר דיוק, למי אני מהנה.
והן אמת שכבר נלאו חוקרי הדורות להרהר בזה, ואין צריך לומר בדורנו זה, שלא ירצה מי שהוא אפילו להעלותה על הדעת. עם כל זה עצם השאלה בעינה עומדת בכל תוקפה ומרירותה, שהרי לעתים היא פוגשת אותנו בלתי קרוא, ומנקרת את מוחינו, ומשפילתנו עד עפר, בטרם שנצליח למצוא התחבולה הידועה, דהיינו, להסחף בלי דעת בזרמי החיים, כדאתמול".
ג) אכן, לפתרון חידה סתומה זו דיבר הכתוב «טעמו וראו כי טוב ה'»… וא"כ מוכרחים אתם לנסות הצלחתכם בלימוד הקבלה".
"ולפי זה, יש לשאול, אם כך, למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חכמת הקבלה, אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה.
ואף על פי שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם. פירוש, כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה להנות לכל נברא. אלא מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו' עד שיזכה להשלים מחשבתו ית' שחשב עליו, כמו שכתוב בזוהר, כנודע.
והנה כל עוד שלא זכה האדם לשלימותו, נבחנים לו אותם האורות העתידים להגיע אליו, בבחינת אורות מקיפים, שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים.
ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים, הנה, בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים, אלא שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. אמנם ההארה שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו".
ב"הקדמה לספר הזוהר" דן המחבר במספר שאלות. עיקר הדיון עוסק בחשיבות הגורלית שיש ללימוד הקבלה בתקופה הנוכחית של ההסטוריה. הוא מתאר את ההבדלים בין הנשמות שמגיעות לעולם במשך הדורות, על פי סדר מדויק, ואת החשיבות המכרעת שיש ללימוד הנכון של פנימיות התורה, דוקא בדור שלנו. כך הוא כותב בסעיפים ס"א – ע"א:
«אכן לפי זה נשאלת השאלה, למה לא היה נגלה ספר הזוהר לדורות הראשונים, שבלי ספק היו חשובים במעלה יותר מדורות האחרונים והיו ראויים לו יותר, ויחד עם זה יש לשאול למה לא נגלה ביאור ספר הזוהר עד האריז»ל, ולא למקובלים שקדמו לו. והתמיה העולה על כולנה, למה לא נגלו ביאור דברי האריז"ל, ודברי הזוהר מימי האריז"ל עד דורנו זו".
התשובה היא, כי העולם במשך זמן קיומו של ששת אלפים שנה, יש לו שלושה שלישים: אלפיים תהו, אלפיים תורה, ואלפיים ימות המשיח. באלפיים הראשונים היו האורות מועטים, שהם בבחינת תהו. באלפיים השניים של העולם ירד ונתלבש אור הרוח בעולם, תורה. ובאלפים האחרונים מתלבש בעולם אור הנשמה, שהוא האור הגדול, אור של ימות המשיח.
לכן, לפני שהתחילו להתגלות אורות באלפיים האחרונים, היתה חכמת הזוהר בכלל, וחכמת הקבלה בפרט, מכוסה מן העולם. אלא בזמן האריז"ל, כשכבר נתקרב זמן השלמת ששת אלפים שנה, «נתגלתה אז הארת חכמה העליונה בעולם, על ידי נשמת האלקי ר' יצחק לוריא ז»ל, שהיה מוכן לקבל האור הגדול הזה, ועל כן גילה העיקרים שבספר הזוהר, וגם חכמת הקבלה, עד שהעמיד בצד, כל הראשונים שקדמוהו… על כן לא היה העולם עוד ראוי שיתגלו דבריו. ולא היו דבריו הקדושים אלא קנין ליחידי סגולה מועטים. שלא ניתנה להם הרשות לגלותם בעולם.
וכעת בדורנו זה, אחר שכבר קרובים אנו, לגמר אלפיים האחרונים, לפיכך ניתנה עתה הרשות לגלות דבריו ז"ל, ודברי הזוהר בעולם, בשיעור חשוב מאוד. באופן שמדורנו זה ואילך יתחילו להתגלות דברי הזוהר בכל פעם יותר ויותר, עד שיתגלה כל השיעור השלם שבחפץ השי"ת.
ולפי זה תבין שבאמת אין קץ לשעור מעלתם של דורות הראשונים על האחרונים, כי זה הכלל בכל הפרצופין של העולמות ושל הנשמות, אשר כל הזך נברר תחילה… ולפיכך היו הנשמות שבאלפיים הראשונים גבוהות לאין קץ. ועם כל זה לא יכלו לקבל קומת אור שלם, מפאת החסרון של החלקים הנמוכים מהעולם ומהן עצמן… וכן אחר כך באלפיים האמצעים… היו הנשמות באמת מבחינת עצמן עוד זכות עד מאוד… ועם כל זה עוד היו האורות מכוסים בעולם… ולפיכך בדורנו זה, שהגם שמהות הנשמות הללו היא הגרועה שבמציאות, כי על כן לא יכלו להתברר לקדושה עד היום, עם כל זה המה המשלימים את פרצוף העולם ופרצוף כללות הנשמות…
ולפיכך רק עם השתלמותן של הנשמות הנמוכות הללו, יכולים האורות העליונים להתגלות ולא מקודם לכן. ובאמת נמצאת קושיא זו עוד בדברי חז"ל (במסכת ברכות דף כ')… שאף על פי שהדורות הראשונים חשובים יותר מדורות האחרונים במהות נשמתם עצמם כנ"ל, שהוא מטעם שכל הזך ביותר נברר תחילה לבוא לעולם, מכל מקום מבחינת חכמת התורה היא מתגלית יותר ויותר בדורות אחרונים. והוא מטעם שאמרנו, כי מתוך שקומה הכללית, הולכת ונשלמת על ידי היותר אחרונים דווקא, לכן נמשכים להם אורות יותר שלמים, אף על פי שמהותם עצמם הוא גרועה ביותר…
ואין להקשות לפי זה, אם כך למה אסור, לחלוק על הראשונים בתורת הנגלה. הענין הוא כי במה ששייך להשלמת חלק המעשי מהמצוות, הוא להיפך, שהראשונים נשלמו בהם יותר מהאחרונים והוא משום שבחינת המעשה נמשכת מהכלים הקדושים של הספירות, וסודות התורה וטעמי המצווה נמשכים מהאורות שבספירות, וכבר ידעת שיש ערך הפוך מהכלים להאורות, שבכלים, העליונים נגדלים מתחילה, ועל כן נשלמו הראשונים בהלק המעשה יותר מהאחרונים. מה שאין כן באורות, שהתחתונים נכנסים מתחילה. ועל כן נשלמים בהם התחתונים יותר מהראשונים.
ודע, שבכל דבר יש פנימיות וחיצוניות, ובכללות העולם נחשבים ישראל, זרע אברהם יצחק ויעקב, לפנימיות העולם, ושבעים אומות, נחשבים לחיצוניות העולם. וכן בישראל עצמם יש פנימיות, שהם עובדי השי"ת השלמים, וכן יש חיצוניות, שאינם מתמסרים לעבודת השי"ת. וכן באומות העולם עצמם, יש פנימיות, שהם חסידי אומות העולם, ויש חיצוניות, שהם הגסים והמזיקים שבהם וכדומה.
וכן בעובדי השי"ת שבבני ישראל, יש פנימיות, שהם הזוכים להבין נשמת פנימיות התורה וסודותיה, וחיצוניות שהם אותם שאינם עוסקים אלא בחלק המעשה שבתורה. וכן בכל אדם מישראל, יש בו פנימיות, שהיא בחינת ישראל שבו, שהוא סוד הנקודה שבלב. וחיצוניות, שהיא בחינת אומות העולם שבו, שהוא הגוף עצמו. אלא שאפילו בחינת אומות העולם שבו נחשבים בו כמו גרים. כי להיותם דבוקים על הפנימיות, הם דומים לגרי צדק מאומות העולם, שבאו והתדבקו בכלל ישראל.
ובהיות האדם מישראל מגביר ומכבד את בחינת פנימיותו, שהיא בחינת ישראל שבו, על חיצוניותו, שהיא בחינת אומות העולם שבו דהיינו שנותן רוב טרחתו ויגיעתו להגדיל ולהעלות בחינת פנימיות שבו לתועלת נפשו, וטרחה מועטת בשיעור המוכרח הוא נותן לקיום בחינת אומות העולם שבו, דהיינו לצרכי הגוף. דהיינו כמו שכתוב (אבות פ"א) עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי. הנה אז גורם במעשיו, גם בפנימיות וחיצוניות דכללות העולם, שבני ישראל עולים בשלמותם מעלה מעלה, ואומות העולם, שהם החיצוניות שבכללות, יכירו ויחשיבו את ערך בני ישראל.
ואם ח"ו להיפך, שהאדם הפרטי מישראל, מגביר ומחשיב את בחינת חיצוניותו, שהיא בחינת אומות העולם שבו, על בחינת ישראל שבו, כמו שכתוב (דברים כ"ח) הגר אשר בקרבך, דהיינו החיצוניות שבו, יעלה עליך מעלה מעלה, ואתה, בעצמך, דהיינו הפנימיות, שהיא בחינת ישראל שבך, תרד מטה מטה. אז גורם במעשיו, שגם החיצוניות שבכללות העולם, שהם אומות העולם, עולים מעלה מעלה, ומתגברים על ישראל ומשפילים אותם עד לעפר, ובני ישראל, שהם הפנימיות שבעולם ירדו מטה מטה ח"ו.
ואל תתמה על זה, שאדם פרטי יגרום במעשיו מעלה או ירידה לכל העולם. כי זהו חוק ולא יעבור, אשר הכלל והפרט שוים כשתי טפות מים, וכל שנוהג בכלל כולו נוהג גם בפרט, ואדרבה, הפרטים עושים כל מה שבכלל כולו. כי לא יתגלה הכלל אלא לאחר גילוי הפרטים שבו, ולפי מדתם ואיכותם של הפרטים. וודאי שמעשה הפרט לפי ערכו, מוריד או מעלה את הכלל כולו.
ובזה יתבאר לך מה שאיתא בזוהר, שמתוך העסק בספר הזוהר ובחכמת האמת, יזכו לצאת מתוך הגלות לגאולה שלימה. (תיקונים סוף תיקון ו') שלכאורה, מה ענין לימוד הזוהר לגאולתם של ישראל מבין האומות.
ובהמבואר מובן היטב, כי גם התורה יש בה פנימיות וחיצוניות כמו כללות העולם כולו, ולפיכך גם העוסק בתורה, יש לו אלו שתי המדרגות. ובהיותו מגביר טרחתו בפנימיות התורה וסודותיה, נמצא גורם בשיעור הזה שמעלת פנימיות העולם, שהם ישראל, תעלה מעלה מעלה על חיצוניות העולם, שהם אומות העולם, וכל האומות יודו ויכירו בשבחם של ישראל עליהם, עד שיקוים הכתוב (ישעיה י"ד) ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' וגו'. וכמו כן הכתוב (ישעיה מ"ט) כה אמר ה' אלקים, הנה אשא אל גויים ידי, ואל עמים ארים נסי והביאו בניך בחוצן, ובנותיך על כתף תשאנה.
[1] [2] [3] [4]