65.(Каббала – торат асод) קבלה – תורת הסוד (3)
[1] [2] [3] [4]כותב הרב יהודה אשלג בספרו «תלמוד עשר הספירות» (חלק א', הסתכלות פנימית): «ולפיכך בחרו להם חכמי הקבלה שפה מיוחדת, שאפשר לכנותה „שפת הענפים“, להיות שאין לנו שום מהות או הנהגה של איזו מהות בעולם הזה, שלא תהיה נמשכת משרשה שבעולם העליון, ואדרבה, התחלת כל ישות שבעולם הזה, הנה היא מתחילה מהעולם העליון, ואחר כך משתלשלת לעולם הזה. לפיכך מצאו להם החכמים שפה מוכנה בלי טורח, שיוכלו למסור על ידה איש לרעהו את השגתם, בעל פה ובכתב מדור לדור, כי לקחו להם את שמות הענפים שבעולם הזה, אשר כל שם מבאר את עצמו, כמורה באצבע על שרשו העליון, אשר במערכת העולמות העליונים».
המקובלים משתמשים בלשון הענפים הנמצאים לעינינו בעולם הזה כנגד השורשים שבעולם הרוחני. כנגד כל כוח וכל מעשה, בעולם הזה, יש כוח ומעשה, בעולם הרוחני שהוא שורשו. כל אחד הוא כנגד השני, כך שכל כוח רוחני מפקח על כוח אחד בלבד, שהוא הענף שלו בעולם הגשמי.
על הקשר הישיר הזה כתוב: «אין לך עשב מלמטה שאין לו מלאך (כוח) מלמעלה שמכה בו ואומר לו גדל! (הסיבה שלו)». כאמור, אין דבר בעולם שלנו כאן, שאין כנגדו כוח בעולם הרוחני. בגלל הקשר המדויק הזה, ובגלל שברוחניות אין שמות אלא רק רגשות וכוחות, משתמשים המקובלים בשמות של הענפים שבעולם הזה, כדי לכנות בעזרתם את השורשים הרוחניים שלהם.
עוד כותב על שפת הענפים הרב יהודה אשלג, בעל הסולם:
«ועם כל המתבאר, תבין מה שנמצאים לפעמים בספרי הקבלה כינויים הזרים מאד לרוח אנושי. והמה שכיחים ביותר בספרי הקבלה היסודיים, שהם ספר הזוהר וספרי הארי ז»ל. אשר המה מתמיהים מאד: מה היה להם לחכמים האלו להשתמש בכינויים נמוכים כאלה לביטוי רעיונות נשגבים וקדושים הללו?
אולם נתבאר, שאי אפשר כלל להשתמש בהסברת החכמה הזאת בשום שפה ולשון שבעולם, זולת בשפה המיוחדת לדבר, שהיא «שפת הענפים», על פי היחסים לשרשיהם העליונים.
לפיכך מובן מאליו, שאי אפשר לעזוב שום ענף או מקרה של ענף, מפני נחיתות הדרגה שלו, ולא להשתמש עמו לבטוי המושכל הרצוי בתוך קשרי החכמה, בו בעת שלא נמצא בעולמנו שום ענף אחר שנקחהו בתמורתו.
כי כמו שאין שתי שערות יונקות מנקב אחד, כן אין לנו שני ענפים שיתייחסו לשורש אחד. באופן, שאם נשאיר איזה מקרה שלא להשתמש עמו, נמצא שמלבד שאנו מאבדים את המושכל הרוחני ההוא שכנגדו בעולם העליון, כי אין לנו עוד שום מלה תמורתו להראות על השורש ההוא… ומעתה אין שום תמיהא עליהם במה שמשתמשים לפעמים בכינוים זרים, כי אין להם חרות של בחירה בכינויים, להחליף ולהמיר רע בטוב או טוב ברע. אלא שמוכרחים תמיד להביא בדיוק אותו הענף או המקרה המורה באצבע על שורשו העליון בכל השיעור הנחוץ לענין. וגם מוכרחים להרחיב הדברים, עד שיספיקו להגדרה מדויקת לעיני חבריהם המעיינים."
עיקר הטעות היא שישנם המלמדים, שישנו קשר בין גוף האדם לכלי הרוחני. כאילו הכלי הרוחני מתלבש בגוף האדם. כאילו שאיבר גשמי הוא איבר רוחני.
הם מסיקים מכך שאם האדם עושה פעולה גשמית, או אפילו תנועה גשמית כלשהי – יש בה תוכן רוחני. כאילו שבזה האדם עושה ממש פעולה רוחנית. הטעות נובעת מכך שהמקובלים כתבו את ספריהם בשפת הענפים והשתמשו במילים של העולם שלנו לכנות מושגים רוחניים. מי שלא מבין נכון את שפתם טועה.
לכן יש בתורה איסור חמור «לא תעשה לך פסל ותמונה». הכוונה היא רק על האיסור לדמיין את הרוחניות ואת הבורא באיזו צורה גשמית. האיסור לא קיים מפני שהאדם, הנמצא בעולם שלנו, יכול לעשות איזה נזק לרוחניות, או לבורא, אלא מי שעובר על האיסור הזה, כבר לא יוכל להבין רוחניות. הוא לא יוכל להשיג רוחניות.
העולם הרוחני הוא מקום מופשט (כאילו «ווירטואלי»), שבו נמצאים ופועלים רק כוחות ורגשות בלי לבושי גופים של דומם, צומח, חי, מדבר. קשה לפרש נכון מושגים רוחניים ותמיד צריכים לחזור ולחדש אותם. לכן חוזר הלומד על המושגים העיקריים בחכמת הקבלה: «מקום», «זמן», «תנועה», «העדר», «גוף», «חלקי גוף» או «איברים», «זיווג», «נשיקה», «חיבוק» – שוב ושוב, עד שהוא מקבל בתוך עצמו הרגשה נכונה כלפי כל מושג.
א) לעזוב את כל הספרים בנושא הזה חוץ מהספרים הבאים: ספר הזוהר, כתבי האר"י וכתבי אשלג (בעל הסולם ורב"ש) המקוריים.
ב) לא ליישם את הקבלה לפי כל מיני «מקובלים» המלמדים, שבכל מקום שכתוב בו «גוף» כאילו מדובר על הגוף הפיסיולוגי שלנו. למשל, שביד ימין של האדם נמצאת מידת חסד וביד שמאל – גבורה. זהו בדיוק האיסור החמור של המקובלים ושל התורה שאומר: «לא תעשה לך פסל».
למה בכל זאת יש שמלמדים ומפרשים כך? קודם כל, בגלל שהם בעצמם לא מבינים אחרת, וחוץ מזה, אילו היה קשר ישיר בין כוחות רוחניים לגוף הפיסי, אפשר היה ללמד את האדם איך להצליח יותר בחיים האלה ואיך לרפא את הגוף הפיסי על ידי פעולות גשמיות, במסווה של רוחניות. ועל הדרכה כזאת אפשר גם לדרוש תשלום נאה.
נכון שמה שמושך את האדם לחכמת הקבלה היא תקוותו להצליח יותר. כולנו מורכבים מחומר של רצון לקבל תענוג. כולנו מתחילים מזה. אבל בהדרכה נכונה אחד יוצא מזה לרוחניות, לניצחיות, ובהדרכה לא נכונה, השני חי באשליה שמשיג משהו רוחני ובעצם מאבד את סיכוייו להשיג רוחניות עוד בחייו האלה.
גם מי שלומד את התורה ומפרש אותה כמו סיפור היסטורי בלבד פועל בניגוד לכתוב, שכל התורה היא שמותיו של הבורא, שהתורה היא תורה של עולם האצילות, שכל המילים של התורה הן קדושות, היינו שלא מדובר על העולם הזה ועל האדם כאן.
גם הדרכה כזו אינה נכונה. כל השמות שבתורה הם קדושים, אפילו פרעה, בלעם, בלק, או כל רשע אחר. בספר הזוהר כתוב על כל השמות אלה, שהם מדרגות רוחניות: פרעה כנגד מלכות ולבן כנגד לובן עליון, פרצוף חכמה עליונה.
אם הלומד לא מפשיט לבוש חיצון, גשמי, מהשמות האלה, הוא מתחיל לדמיין כל מיני צורות שאין להן שום קשר עם רוחניות, ואם לימוד הקבלה יכול להרחיק אדם מרוחניות אז אסור לתת לו ללמוד כי הוא רק יכשל.
לכן אסרו המקובלים את לימוד הקבלה על אנשים שלא עברו הכנה ללימוד, אלא רק בתנאים מיוחדים. הם טיפלו בתלמידיהם בזהירות בכדי שילכו כל הזמן בדרך הנכונה. לכן הגבילו את הלומדים על פי מספר קריטריונים.
הם כתבו שהאדם צריך להיות בן 40, נשוי ושכריסו מלאה בש"ס ופוסקים. אם נבין את המגבלות הללו על פי המשמעות הפשוטה של המילים נגלה שבלתי אפשרי ללמוד קבלה. שהרי אין אדם שיכול לומר על עצמו שהוא יודע ש"ס ופוסקים על בורים.
בעל הסולם מתאר את התירוצים הללו בתחילת ההקדמה לתלמוד עשר הספירות. אולם אם נבין את המגבלות כתנאים להבנה נכונה של הקבלה, נראה שהם נועדו בכדי למנוע את התלמיד מסטיה לא רצויה מדרך הלימוד הנכונה.
«גיל 40» הוא סימן לבינה, «אדם נשוי» הוא מי שרכש את החסרון המתאים והנכון לרוחניות, ו"מי שמילא כריסו בש"ס ופוסקים" הוא אדם שיודע לפרש את מה שהוא לומד, ולגשת לעצם הלימוד בצורה הנכונה.
מה שהשתנה בימינו זה שיש לנו היום יותר שפה, יותר תנאים ויותר נחיצות ללימוד הקבלה. בגלל שיש לנשמות צורך ללמוד קבלה, מתגלים מקובלים כאלה, כמו בעל הסולם, שכותבים פרוש שמאפשר לימוד בטוח מטעויות. הוא כותב למה סוף סוף הוא עשה את הפרוש הזה, בגלל שעל ידי הפרוש הזה לא תהיה שום הגשמה. לכן היום מותר לימוד הקבלה על פי ספריו לכולם.
מבין ארבע השפות הקיימות ללימוד על העולמות הרוחניים, שפת התנ"ך, הגמרא, האגדה או הקבלה, שפת הקבלה היא השפה המועילה והישירה ביותר. מי שלומד אותה לא יכול לטעות בהבנתה. היא לא משתמשת בשמות מהעולם הזה, אלא יש לה מילון מיוחד שמצביע באופן ישיר על כלים רוחניים, על אובייקטים רוחניים, על כוחות רוחניים והיחסים ביניהם.
הרב יהודה אשלג, מחבר פרוש הסולם על ספר הזוהר, הביע את הרגשותיו הרוחניות בכתבים הרבים שהוציא לאור. בין היתר הוא כתב גם שירים, ועל פי אותן הרגשות רוחניות הוא חיבר מנגינות.
המוסיקה עצמה, בנויה לפי האופן בו מרגיש האדם את העולם הרוחני. המיוחד בשפת הניגון הוא, שכל אחד יכול להבינה במידתו, גם אם לא נמצא בדרגתו הרוחנית של המלחין המקובל. לכן בהקשבה לניגוניו של בעל הסולם, כפי שהועברו על ידי בנו, הרב ברוך שלום אשלג, יש לנו הזדמנות להתרשם מהתפעלויותיהם הרוחניות.
ברוחניות המקובל משיג שני מצבים קוטביים: ייסורים, כתוצאה מהתרחקותו מהבורא, ותענוגים, כתוצאה מהתקרבותו לבורא. ההרגשה של ריחוק מהבורא מולידה ניגון עצוב, המבטא תפילת בקשה להתקרבות. ההרגשה של קירבה לבורא מולידה ניגון שמח, המבטא תפילת הודיה.
לפיכך שומעים בניגונים שני מצבים: געגועים ותשוקה לאיחוד, בזמן ההתרחקות, ואהבה ושמחה מגילוי השלמת האיחוד, בזמן ההתקרבות. שני המצבים יחדיו מבטאים את התייחדותו של המקובל עם הבורא.
המוסיקה הזו מעוררת בצורה ממש מופלאה אור מקיף לאדם ששומע אותה. מה שטוב בה זה שאדם לא צריך לדעת משהו על המוסיקה הזו לפני שמקשיב לה, כי הניגונים ללא מילים, והשפעתם על לב האדם ישירה ומהירה. כשחוזרים ושומעים אותה מתחילים לקבל התרשמות מאוד מיוחדת.
מכיוון שהצלילים מחוברים בדיוק על פי החוקים הרוחניים, החוקים שעל פיהם בנויה נשמת האדם, הם מדלגים בדרכם אל פנימיות האדם על ההכרה השכלית או הרגשית. השומע מרגיש שהם חודרים אליו הישר אל עומק נשמתו, ללא שום חציצה. זה קורה מכיוון שקיים קשר ישיר בין נשמת האדם לשורש הצלילים.
בשנת 1996 יצאה קלטת ניגונים שחוברו על ידי בעל הסולם. הניגונים מובאים כפי ששמעם הרב מיכאל לייטמן מרבו, ברוך שלום הלוי אשלג, בנו בכורו וממשיך דרכו של בעל הסולם. הם עברו עיבוד המתאים לזמנינו. תווי הניגונים מופיעים בספר «שמעתי», היוצא לאור על ידי עמותת בני ברוך.
«ההשגה מתחילה מתורת הנסתר ורק אחר כך משיגים יתר חלקי התורה. ולבסוף משיגים את התורה הנגלית.» (הגאון מוילנא. סידור)
«האיסור ללמוד קבלה היה רק לזמן קצוב עד 1490. ומ1540– והלאה צריכים לעודד את כולם לעסוק בספר הזוהר, מפני שרק על ידי לימוד הזוהר תבוא האנושות לגאולה הרוחנית ולביאת המשיח. ולכן אסור להתחמק מלימוד הקבלה.» (הרב אזולאי. ספר «אור החמה»).
«אי אפשר שכל כלל ישראל יבואו לטהרה הגדולה הזו, זולת על ידי לימוד הקבלה, שהיא הדרך הקלה ביותר, המספיקה גם לקטני הדעת, מה שאין כן בדרך העסק בתורת הנגלה בלבד, אי אפשר לזכות על ידה, זולת ליחידי סגולה, ועל ידי יגיעה רבה, אבל לא למרבית העם» (הרב יהודה אשלג ז"ל, ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות ל"ו).
«אוי לאלו שלא רוצים ללמוד את הזוהר, מפני שהם מביאים לעולם עוני, מלחמות ואסונות.» («תיקוני הזוהר», תיקון 30)
[1] [2] [3] [4]